גלריית תמונות מכל תקופות חייו של אסף     מכתבים שהתקבלו בימי השבעה     הספדים וקטעים שנכתבו על ידי משפחה וחברים     קישורים לאתרים נוספים     ספר המבקרים לניחומים וכתיבה למשפחה     תיאור חייו הקצרים של אסף     חזור לדף הבית של אסף צור


סיפורו של גן

בתחילת קיץ 2003 התחלנו במגעים עם עיריית חיפה כדי להקים גן משחקים לזכרם של ילדי שכונת רמת אשכול שנרצחו בפיגוע אוטובוס 37.

המגעים עם מנכ"ל העיריה דאז חגי לוי לא היו קלים ונדרש משא ומתן ארוך כדי לאשר את תכנית הגן ואת אבן ההנצחה שרצינו שתהיה בגן. אנשי העירייה ניגשו לתכנן ולהכין את ביצוע העבודה, תאריך היעד לחנוכת הגן נקבע אז ליום השנה הראשון, מאחר והיו עוד מכשולים בדרך, שינויי כיוון ותכנון הגן נחנך לבסוף ב-24 למרץ 2005 שנתיים לאחר הפיגוע.

דף זה מראה את שהיה לפני ואת שיש בו היום אחרי.

יוסי צור : Yossi@Blondi.co.il  .

כך נראה הגן לפני שאנו ביקשנו אותו לזכרם של ילדינו, מתקן המשחקים המיושן העשוי מפח ועץ נראה ישן ולא מעניין, צבעיו מתקלפים והשנים בהחלט נתנו בו את אותותיהם. לילדים שביקרו בגן לא היה מעניין ביותר, בגן גם היו בעיות נוספות שנבעו מהזמן שעבר מאז נבנה, בעיות בטיחות בעיקר, למשל היעדר גדר מפרידה בין הגן למדרכה ולכביש. בזמן כלשהוא הניח מישהו אבנים על המדשאה, לדברי יודעי דבר בעירייה נועד הדבר כדי למנוע מילדים לשחק כדורגל על הדשא ובכך לשמור את הדשא שלא יתבלה. הייתה גם בעיה מרכזית בעינינו והיא השמש, הצד הדרום מערבי של הגן הפונה לכביש פתוח לחלוטין ולכן בקיץ קשה להיות בגן החל משעות הצהריים המוקדמות. בתכנון הגן הקפדנו לשתול בצידו החשוף מספר עצים שיתנו צל בשעות האמורות.
כחלק מתהליך ההקמה של הגן, ביקרנו אצל האיש שיכין את האבן שתשמש כאנדרטה לזכרם של הילדים.

האבן נבחרה וסומנה על ידינו לקראת הכנתה להנחה בגן.

טקס חנוכת הגן - יום חמישי 24 למרץ 2005 אחר הצהריים.

שלב ההכנות

 

טקס חנוכת הגן - יום חמישי 24 למרץ 2005 אחר הצהריים.

דני נוימן מנכ"ל הקרן לחיפה פתח את הטקס בקריאת שירו של שאול טשרניחובסקי "ראי אדמה", את השיר הוא קרא מתוך חוברת הזכרון שהופקה לזכרם של 17 הנרצחים בפיגוע באוטובוס 37.

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!
בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּלֹא עוֹד
פְּנִּינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה,
גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שוּעָל חֲרֵדָה.

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:
פִּרְחַי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנָנִים וּבְהוֹד,
אֲשֶר נְשָקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,
מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֶה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.
וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,
וּבְטֶֶם רָווּ טַל שֶל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהַר חֲלוֹמוֹת,
בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,
וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,
אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית וְאֵיפֹה?

וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ!
מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ!
בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְהוֹד
רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

רבקה שב מנהלת בית ספר אורט "חנה סנש" שאסף היה תלמיד בו ואשר מיטל הייתה בוגרת בית הספר נשאה דברים לזכרם בטקס.

 

שנתיים חלפו מאז אותו פיגוע שפל בו נרצחו אסף ומיטל ואיתם חמישה עשר בני אדם  נוספים  שנסעו באוטובוס אחד.

שנתיים חלפו והצער עמוק, והעצב רב.

אסף בשבילי, נער בלונדי, עם חיוך רחב, מוקף בחברים, במרכזה של חבורת  נערות.

מיטל בשבילי, שחרחורת מתולתלת, עם צחוק מתגלגל, עם מבט טוב לב, יצירתית ונעימה.

מיטל ואסף, כך אזכור אותם לעד.

ולצד החיוך שזכרם מעלה שוכנים הצער, התסכול, העצבות על מותם.

אסף ומיטל יצגו את הנעורים, את השמחה, את האופטימיות והתקווה,

את האהבה לטבע למוסיקה, לפריחה.

ואכן, מקום נפלא נבחר להזכיר את זכרם.

פינת חמד במרומי הכרמל בליבה של שכונת רמת אשכול בה בילו את נעוריהם.

מקום המיועד רק לשמחה,

 מקום בו ישמע צחוקם של ילדים,

 מקום בו ילבלבו פרחים

מקום בו יהיה רק טוב ולרוע ולרשע לא תהיה דריסת רגל.

מקום שיזכיר לנו תמיד כמה היינו רוצים לשוב ולראות את מיטל ואסף שמחים ועליזים עם חברות וחברים

 בגן הנפלא שהוקם לזכרם!

 

ואלה הדברים שנשא בטקס יוסי צור אביו של אסף:

כבוד ראש העיר חיפה, אחינו משפחות השכול, שכנינו תושבי שכונת רמת אשכול אורחים וקהל נכבד

 חייזר שהיה נופל מכוכב אחר לאירוע זה היה מסתכל סביבו ורואה הפנינג שכונתי, צבעוני, שמח עם הרבה משתתפים. אנו שהיננו תושבי המדינה, העיר, השכונה יודעים למה התכנסנו כאן היום.

לוא היינו חונכים גן חדש שתרם נדיב כזה או אחר היה זה בודאי אירוע שמח, אך אנו חונכים גן לזכרם של שני ילדים תושבי השכונה שהיו בדרכם חזרה לביתם באותו יום ארור ב-5 למרץ 2003 . אסף כמעט בן 17 ומיטל בת 20 לא הגיעו לביתם באותו יום. חייהם הקצרים הסתיימו ברחוב מוריה בפיגוע הנורא, יחד עם עוד 15 אנשים רובם ילדים בדרכם חזרה לביתם מבית הספר.

 הסופר יורם קניוק כתב: הכבוד הגדול ביותר שאפשר להעניק לכל המתים הרבים, שרוחם מהלכת עלינו היום, האלמונים והאחרים, הוא לעמוד מולם ולומר, שקולם הביישני, המוקיע באלמותו, נשמע היטב מקצה הארץ עד קצה; שנשתדל בכל יכולתנו לבנות מעל השורשים, שהם תקעו במו גופם באדמה הקשה, עץ יפה, בית נאה, חברה יפה ככל האפשר. קולם מכשף אותנו לומר סליחה שהם שם ואנו כאן, ולנסות לזכור אותם, את פניהם, את גופם, את כאבם האחרון, את בגידת החיים, את תעלומת הכבוד, את הפגז או המוקש, את כלילת השמים, את המילים הארוגות להפליא שאומרים לפעמים בשמם, לשווא.

 ההנצחה למשל בצורת גן משחקים אותו אנו חונכים היום לזכרם של חללי הטרור הינה לצערנו תופעה נפוצה אך מופלאה בנוף הישראלי. משפחות שאיבדו את ילדיהן ואת יקיריהן תורמות לחברה שסביבן בצורת גני משחקים מגרשי ספורט פסלים סביבתים ספריות חדרי מחשב ובמגוון צורות נוספות.

ההנצחה היא עסקה המתקיימת בין המשפחות שאיבדו את ילדיהן לבין החברה המקיפה אותן ואשר בו צד אחד תורם לחברה גן, מגרש ספורט או נכס תרבותי אחר ואילו החברה מבטיחה לזכור. שכן הזכרון הוא שמשאיר את ילדינו לצידנו ולא מעלים אותם לגמרי.

 על האבן כתבנו:

 רק הגעגוע והזיכרון נותרו כניצוצות בחושך

מהבהבים כנר ברוח הסערה הגדולה

ואם לא נזין את זיכרונו באהבתנו

יעלם גם הנער תעלם גם הנשמה

 בספר "גלעד אנדרטות לנופלים במערכות ישראל" שיצא בהוצאת משרד הבטחון כמהדורה מיוחדת ליום הזכרון 1989 כתב יצחק רבין אז שר הבטחון את הפתיח לספר. לדעתנו הקטע מבטא בצורה הטובה ביותר את מהות ההנצחה.

 וכך כתב רבין:

"אין אנו בונים שערי ניצחון, ואין לנו היכלות גבורה. אין כמונו היודעים כי מלחמות, אפילו הסתיימו בניצחון , הן מסע ארוך אל הכאב והשכול.

הארץ הזאת ידעה סבל רב במלחמות וביניהן, פניה חרושים בקמטים של כאב. שילמנו, ואנו מוסיפים לשלם, מחיר יקר תמורת הזכות לתקוע כאן יתד, לבנות כאן בית. ואיך אנו גומלים לאותה חבורה גדולה ומופלאה של נערים ונערות, ששילמו את המחיר היקר תמורת קיומנו כאן? אין תגמול. המעט שאנו, החיים, יכולים לגמול לחברינו המתים הוא הזיכרון, ההולך אחריהם ואיתנו.

אנדרטות העץ, האבן והברזל הן אחת מן הדרכים, שבחרו מדינת ישראל, משפחות הנופלים וחבריהם כדי להביע הוקרה ותודה ולהנציח את זכר ההולכים.

האנדרטות הם ציוני הדרך, המפה ההיסטורית והגיאוגרפית של המלחמות, הפעולות והתאונות. כמעט שאין הן פוסחות על אך אחד מאותם אירועי ביטחון, שהיו לחלק מקורות החיים הכואבות של מדינת ישראל, מפסגת החרמון ועד למפרץ אילת.

קורות הארץ הזו חקוקות באנדרטות העץ,האבן והברזל. אנשי הארץ המיוסרת הזאת עוצרים לידן ושואלים.

הרבה כוח טמון בשאלות הללו, בסקרנות לדעת, ללמוד ולזכור.

הזיכרון החצוב באנדרטות, נע איתנו ממקום למקום, מזירת קרב אחת לאחרת, ממלחמה למלחמה, כמו מרוץ שליחים, ההולך על פני הארץ כולה ומעביר את מקל הקרבות מאחד לרעהו. זהו שימור היסטורי של הזיכרון, של אותה "דומיית לבבות אמיצים" כדברי נתן אלתרמן.

הספר הזה אוצר בין דפיו את סיפורה של המלחמה על ארץ ישראל, וזהו גם סיפור חיינו שלנו."

 השכונה, ילדיה והתושבים קיבלו היום גן משחקים חדש משוכלל ומשופר, כזה שיספק שעות של הנאה, ובטוחני גם שמחה לילדי השכונה שישחקו בו.

 אנחנו מסתפקים בזכרון שלכם. 

ברצוננו להודות בשם משפחתנו משפחת צור ובשם משפחת כתב לכל אלו שעזרו ועמלו על הקמת הגן, לראש העיר יונה יהב, למנכ"ל אבי גולדנברג וגם תודה מיוחדת למנכ"ל הקודם חגי לוי שהתחיל במלאכה. לנור אלדן ולצוותו ולכל עובדי העיריה שעסקו בתכנון ושעבדו פה בגן וטרחו כדי שהוא יראה יפה כמו שהוא עכשיו. מלאכתם של אלה לא תמה ואנו בטוחים כי הם ימשיכו לתחזק ולטפל בגן כדי שיראה כך תמיד. תודה לאנשי "הקרן לחיפה" בראשותו של דני נוימן שוודאי לא יתגעגע לטלפונים היומיים שלנו, לשמוליק פרופר ולתמר.

 ברצוננו להודות מקרב לב לאלו שתרמו מכספם ואפשרו את הקמת הגן, תודה מיוחדת ממשפחתנו לאלביט מערכות שעזרה ותמכה לאורך כל התקופה של השנתיים האחרונות ואף הרימה תרומה משמעותית להקמת הגן, אלביט מערכות מקום בו עבדתי למעלה מתשע שנים ובו לאה עובדת למעלה מעשרים שנה הוכיח בשנתיים האחרונות כי המונח משפחת אלביט אינו רק מונח ערטילאי שיווקי, אלביט מערכות מממשת אותו הלכה למעשה.

ברצוננו להודות לארגון משפחה אחת אשר עוזר למשפחות בדברים רבים ובפעילויות רבות ואשר תרם אף הוא להקמת הגן. בשם משפחת כתב - תודה לעובדי ואנשי הטכניון ולאחרים שבחרו להישאר אלמונים -  שתרמו כל אחד לפי יכולתו להקמת הגן.

 אנו מקווים כי בעוד שנים רבות , אולי עשרות שנים ילכו בשבילי הגן וישחקו במתקניו ילדים שלא נולדו עדיין, ילדים שישאלו את הוריהם מי הם אסף ומיטל ששמותיהם כתובים כאן ושהגן הוקם לזכרם. וההורים יאמרו להם ויספרו על ילדים שחיו כאן בשכונה ואשר יום אחד יצאו לבית הספר ולעבודתם ולא חזרו, הם נפלו במלחמת העורף שהשתוללה אז בארץ. ותקוותינו הגדולה כי הילד יסתכל על הוריו בתדהמה וישאל "מה זה מלחמה"?

בן דוד של מיטל משמיע קטע מוזיקלי בקלרינט

ראש עיריית חיפה יונה יהב נושא דברים

 

האמהות, לאה צור והדסה כתב מסירות את הלוט מעל האנדרטה בפינת הישיבה לזכרם של מיטל ואסף.

דני נוימן מקריא את הטקסט שעל האבן למשתתפי הטקס

הטקסט שנכתב על האבן נלקח מכתביה של מיטל כתב שהשאירה אחריה, הטקסט לאסף נלקח מקטע שכתב אביו יוסי, מפאת מגבלות טכניות של גודל האבן והטקסט נלקחו שלושה בתים מתוך השיר כולו. כאן מובא הטקסט השלם:

על הר הכרמל ברחוב המוריה

לא עצרה הסכין המאכלת

לא הופיע מלאך לא קרא אל תושיט

לא היה אלוהים עימם שם בתופת

 

לא נתפס איל בקרניו

לא ניצל הנער מלעלות לקרבן

לא הסתפק השטן בזה הנער

וייקח שבעה עשר אליו לעולה

 

ביום אביב בהיר של ראש חודש אדר

השמים תכולים ללא סימן של ענן

תלמידים חוזרים מבית הספר

אנשים חוזרים מעמל יומם

 

ילד משוחח עם אביו

ילדה בוהה בנוף החולף

נערה חושבת מתכננת מציירת

נער חולם על גלשן בים

 

ביום אביב בהיר של ראש חודש אדר

השמים תכולים ללא סימן של ענן

האור הגדול הפך לחושך על פני תהום

איך ברגע בני אדם הופכים לעשן?

 

רק הגעגוע והזיכרון נותרו כניצוצות בחושך

מהבהבים כנר ברוח הסערה הגדולה

ואם לא נזין את זיכרונו באהבתנו

יעלם גם הנער תעלם גם הנשמה

מראה כללי של הגן והאנדרטה

פינת הישיבה והאנדרטה

 

ההזמנה לטקס

 

חזרה

חזרה לדף תוספות ואירועים

 

                                                                         דף הבית     חייו     ספר מבקרים     קישורים     הספדים     מכתבים     תמונות